th+00:00_הPMUTCE_מרס+0000RמרסPMUTC

דימנציה, שיטיון או קיהיון, היא קובץ של סימפטומים הנגרמים ממספר מחלות הקשורות להזדקנות ולמוות של תאים במוח בעיקר האוגרים מידע.

1
 
 
המחלה נגרמת, בין היתר, מאורח חיים לקוי כגון עישון, תזונה לא מאוזנת, התפוצצות של כלי דם במוח כתוצאה מחסימה של דם לאזורים מסוימים במוח ועוד. כתוצאה מכך נגרמת ירידה בתפקוד הקוגניטיבי, הרגשי, הזיכרון ואף שינויים באישיותו של הלוקה בה (לעיתים ישנה פגיעה אף בתפקוד המוטורי, כגון: חוסר שליטה על הסוגרים).

מחלת האלצהיימר היא הנפוצה ביותר וההערכה שהיא תוקפת בעיקר מבוגרים בגילאים 65 ומעלה, לעיתים נדירות היא פוגעת גם בבני 20 ולכך יש רכיב גנטי.

הטיפול במחלות הדימנציה נע בין טיפול תרופתי שמטפל בעיקר בסימפטומים של המחלה לבין טיפול מניעתי. ישנן תרופות המעכבות את המחלה, אך לא מונעות אותה. הטיפול התרופתי כולל תרופות נוגדות דיכאון ותרופות המטפלות למשל בהפרעות שינה.

2
בצד המניעתי וגם כגורם מעכב, שילוב של פעילות גופנית יכולה בהחלט לסייע. במהלך הפעילות הגוף והשרירים מתחזקים ובנוסף ישנם אלמנטים במהלך באימון שמשפרים באופן ספציפי אלמנטים מרכיבי הכושר.
להלן מספר דוגמאות : עמידה על רגל אחת או על חצי כדור מחזקים את שרירי הליבה ומשפרים את היציבות ובכך מגדילים את הסיכוי שהמטופל יוכל לבלום את עצמו במקרה של נפילה, במידה והוא סובל מסחרחורת שנגרמת מהדמנציה. דוגמא נוספת היא חיזוק מערכת השריר-שלד על ידי הרמת משקולות או כנגד משקל גוף ובכך פוחת הסיכוי לשבירת עצם מנפילה בזכות שריר ועצם חזקים יותר.
.זאת ועוד, תרגילים לכיווץ הישבן מחזקים את שרירי רצפת האגן דבר המסייע לחיזוק השרירים הטבעתיים (הסוגרים) ובכך נמנעות "בריחות" של צרכים ופוחת הסיכוי ללבוש חיתול
 

הטיפול התרופתי מונע לרוב את הסימפטומים בשילוב עם פעילות גופנית ישנה חשיבות בהאטה או במניעה של המחלה והסימפטומים שמתגלים בעקבותיה.


3

.
th+00:00_הPMUTCE_מרס+0000RמרסPMUTC
חוט השדרה הוא המשכה הישיר של מערכת העצבים המרכזית, קרי, המוח.
הוא בנוי כשערות שערות של זנב סוס וכל שערה דקה הרבה יותר משערת אדם רגילה והוא משתמש בחשמל על מנת לקבל מידע ולשלוח פקודות לאיברי הגוף השונים. 
ככזה הוא אחראי על מגוון של פעולות ובהן, מוטוריקה (תנועה) ותחושות: קור, חום, כאב וכדומה. בנוסף, הוא אחראי על העברת מידע מחוץ לגוף, דרך האיברים הרחוקים מהמוח, ידיים, רגליים, בטן וכו.. והמוח בתורו מחליט על תגובה או אי תגובה, לדוגמא, אם ניגע בקומקום רותח, אזי שהמידע יעבור למוח דרך עצבים שממוקמים ביד ואחראים על תחושות החום, משם, דרך חוט השדרה וכלה במערכת העצבים המרכזית, והיא תחליט אם ישנה סכנה גדולה לכוויה (תחושות) ולעזוב מיד את הקומקום או להחזיקו עוד זמן קצר ולהניחו בשולחן מבלי לשפוך את המים הרותחים (מוטוריקה).


stock vector spinal cord schematic diagram with all sections cervical spine thoracic spine lumber spine 1008694237הסיבות העלולות לפגיעה בו הן פגיעות טראומטיות הגורמות לפגיעות ראש כגון, תאונות דרכים, נפילה מגובה, פציעות מלחמה וכדומה. מחלות כגון טרשת עורקים או טרשת נפוצה נפוצה, גידולים סרטניים או שפירים וכיוצא באילו.
בנוסף, ככל שהפגיעה נמצאת בחוליה גבוהה יותר, אזי שטווח התנועה מוגבל יותר, למשל: אם אדם עבר תאונת דרכים ונגרם לו נזק באחת מחוליות הצוואר (c1 עד c7) אז הוא יהיה משותק מהצוואר ומטה ויהיה לו קושי רב, אם בכלל, להניע את הגפיים שלו. כלומר, אם חוט השדרה נפגע בצורה חלקית באחת מהחוליות הנ"ל אז הוא עדיין יוכל להזיז באופן מועט ביותר את גפיו אבל אם חוט השדרה נחתך כמעט לגמרי אזי שטווחי התנועה אצל אותו אדם יהיו אפסיים, למרות שיכול מאוד להיות שחלק מהעצבוב התחושתי ישמר ברמה מסוימת. אדם כזה נקרא בעגה המקצועית, קוואדריפלג (quadriplegic) קוואדרו מלטינית מלשון ארבע, כלומר משותק בארבע גפיים. 
דוגמא נוספת היא פגיעה באחת מהחוליות המותניות (
L1 עד L5),בה הפגיעה תתבטא בעיקר בקושי להניע את הבטן, הגב התחתון והרגליים, אך התפקוד המוטורי ובידיים ישמר.אדם כזה ייקרא בפי אנשי המקצוע פאראפלג ((paraplegic פארא = שתיים, כלומר משותק בשתי גפיים.

תופעות שמתרחשות לאחר הפגיעה הן ספאזם (spasm) , שריר שמתכווץ בצורה לא רצונית, לדוגמא, שריר הארבע ראשי (quadriceps) של הרגל מתיישר בשינוי תנוחה או במגע מגורם חיצוני. קולונוס (clonus reflex), רעידות לא רצוניות של שריר, לדוגמא, שריר מכופפי הירך, (illo psoas ) רועד וגורם לכל הרגל לנוע מעלה לכיוון הבטן. תופעות אילו נגרמות ככל הנראה משיבוש היכן שהוא במסלול בשליחת הפקודות ממערכת העצבים המרכזית לשריר בשל הנזק שנגרם. תופעת משנה שיכולה להיגרם היא פצע לחץ, כשהנפגע או הנפגעת יושבים זמן ממושך מדי אזי שישמו לחץ על העצבים, כתוצאה מכך מתפתח נמק, הוא מתרחב, מגיע עד לעצם, וגורם לזיהום הדם. במקרים קיצוניים הדבר גורם למוות אך ברוב המקרים מגלים את הפצע בזמן וטיפול נאות מרפא את האיזור הנגוע. בד"כ, הפצע מופיע באחד הישבנים ובצידי הירכיים, וזאת משום עצם הישיבה על כיסא הגלגלים והלחץ שמופעל ממשקל הגוף על איברים אילו. 

הטיפול במקרים הנ"ל הוא מגוון, מאימונים פיזייםטיפול תרופתי, דרך ניתוחים וכלה בניסיונות להשתלת תאי גזע בחוט השדרה במקרים מסוימים. הטיפול ברמת היומיום או לפחות שבועי הוא הטיפול הפיזי, קרי, אימוני כושר שיקומיים, פיזיותרפיה, הידרותרפיה וכדומה. הטיפולים הפיזייםמפחיתים ברמה ניכרת את תופעות הספאזם, הקלונוס ומונעת פצעי לחץ. 


·       תיאורי המקרים המתוארים הנ"ל לקוחים ממטופלים שמטופלים בקליניקה. מטעמי צנעת הפרט לא נחשפו שמות.

th+00:00_הPMUTCE_מרס+0000RמרסPMUTC
טרשת נפוצה (multiple sclerosis) היא מחלה כרונית אוטואימונית. הגוף, מסיבה כלשהי, תוקף את עצמו ע"י תאי הדם הלבנים ופוגע במיאלין, חומר שומני מבודד העוטף את העצב. דומה הדבר לצינור השקייה מחורר המחובר לברז, בעת פתיחת הברז, זרם המים בורח בחלקו החוצה וכשהוא מגיע לסוף הצינור הוא מגיע בזרם חלש. זרם החשמל החלש המגיע מתא עצב אחד לתא העצב הבא מתבטא בין היתר במוגבלות מוטורית, לדוגמא: חוסר יכולת להזיז את היד והאצבעות, פגיעה בראייה, ניוון בשרירים, סחרחורות, ירידה ביכולת התפקודית היומיומית ובמקרים קשים גורמת לנכות. בנוסף, הלוקים בטרשת נפוצה מדווחים על מגוון של תחושות: עקיצות באיבר מסוים בגוף, גפה כבדה, חולשה כללית וכן סימפטומים שנפוצים גם אצל אנשים עם פגיעות נוירולוגיות כגון: ספאזם, קלונוס וכד'.

20161215 103949

הטיפול בטרשת נפוצה הוא ברובו תרופתי ופיזי. התרופות מסייעות להאט את התקדמות המחלה ולשיפור תנועתי. בנוסף לטיפול התרופתי פעילות פיזית מסייעת לשיפור התפקוד בצורה משמעותית ללוקים במחלה. האימון הפיזי כולל: אימון כושר שיקומי, פיזיותרפיה ופעילויות ספורט נוספות. האימון מחזק את השרירים, תורם להגמשתם, משפר את היציבות, מפחית ספאזם ומסייע למניעת הידרדרות המחלה.


יתרון נוסף לאימון הוא בהיבט הנפשי, האימון מפחית מתח נפשי והמטופלים מדווחים על הרגשה כללית טובה יותר גם בגופם וברוחם. מחקרים מוכיחים כי מומלץ לחולי טרשת נפוצה לבצע פעילות גופנית אשר תורמת לבריאותם ולנפשם.

* לפני תחילת כל סדרת אימונים עם מטפל על כל מטופל להיוועץ ברופא המטפל.



th+00:00_הPMUTCE_מרס+0000RמרסPMUTC
האם ישנה חשיבות לשיתוף הפעולה בין המאמן למתאמן או שכל אחד ממלא את תפקידו בכך שהמאמן מטפל ונותן הוראות והמתאמן מקשיב ומבצע אותן ותו לא? במילים אחרות האם על המאמן להיות אקטיבי ועל המתאמן פאסיבי? ואם ישנה חשיבות לכך? ועד כמה עמוקה היא? 
במאמר זה אנסה לענות על השאלות האלו מנקודת מבטי כמטפל לאורך השנים בהן אני עוסק כמאמן כושר שיקומי לנכים ובעלי מוגבלויות.


  המאמן/מטפל האישי אמון על הצד המקצועי של האימון. עליו להקשיב למטופל, ללמוד את סיפור המקרה, לערוך אבחון ועל בסיס מידע זה להכין תוכנית אימונים המתאימה ביותר לצרכיו בדומה לתפירת חליפת בגדים המותאמת במידותיה לאדם מסוים ולא לאדם אחר, כך גם אמורה התוכנית לשאוף. יחד עם זאת התוכנית האמיתית, זאת שבאמת המתאימה ביותר למטופל, מתגלה אחרי זמן מה של מפגשים. 

תפקידו של מאמן הכושר השיקומי הוא מורכב ומאתגר מאימון לאוכלוסיה הכללית, משום שטיפול באוכלוסיה עם מוגבלות פיזית דורשת קשב רב יותר, קירבה ותמיכה פיזית במהלך האימון, הרבה יצירתיות ומנות גדושות של עידוד ודרבון. יתר על כן, עליו לסגל לעצמו ענווה לנוכח המטופל בעל המגבלה הפיזית שמגיע לאימון בסופו של כל אימון ימשיך בשגרת חייו הלא פשוטה.

האתגר המרכזי של המאמן הוא במציאת נקודת איזון בין מתן הסיוע בהשלמת התרגיל לבין ביצוע מקסימאלי ועצמאי של המטופל, תוך שמירה על רצף תנועתי. המלאכה קשה שבעתיים במיוחד שחלק מהאיברים לוקים בשיתוק ואינם יכולים לזוז כלל ללא עזרתו של המטפל, לכן עליו להניע באופן יזום את הגפה ולהורות למטופל לנסות ולהתאמץ להזיז, גם אם הגפה לא תזוז בלי עזרה לפחות יש לנסות לחדש ולחזק את הקשר בין המוח לשריר. כאמור, עליו להיות עם האצבע על הדופק ו"להרגיש" את המטופל במהלך האימון ואף במהלך תרגיל בודד. 
אלמנט חיוני שרצוי שיהיה למטפל הוא יצירתיות. הפעלת היצירתיות משיגה שתי מטרות חשובות: חיזוק השריר וגיוון. האימון עצמו הוא די מונוטוני ואף לעיתים עלול להיות משעמם ולכן רצוי שהמאמן יגוון בתרגילים חדשים. 
זאת ועוד, היצירתיות אינה מסתיימת רק בתרגילים חדשים שעליו להוסיף לאימון, אלא שעל המאמן להגיב ולשנות תרגיל תוך כדי תנועה ו"להמציא" ואריאציה אחרת לאותו תרגיל, לדוגמא, תרגיל כפיפת מרפק בישיבה עם גומייה לעומת כפיפת מרפק בשכיבה על הגב עם משקולת יד. המאמן צריך להשתמש בדמיונו, בציוד שברשותו ואף בגופו בכדי ליצור אלטרנטיבות לואריאציות של תרגילים מסוימים מבלי לחרוג מהתוכנית הכללית. לעיתים, למרות הכנה מדוקדקת של תוכנית אימונים והפעלת יצירתיות, ישנו פער מסוים בין תרגילים מסוימים הכתובים בתוכנית לבין מה שקורה בשטח, כלומר, המתאמן לא מרגיש בנוח עם תרגיל מסוים ולכן על המאמן, בין יתר תפקידיו, להתאים גרסה אחרת של אותו התרגיל מבלי לוותר על התרגיל. כמו כן, לעיתים עליו לחרוג לחלוטין מתוכנית האימון מאחר והמטופל הגיע אליו עם כאבי גב קשים וכרגע הדבר הדחוף ביותר מבחינת המטופל הוא שחרור והקלה של כאבי הגב ולאו דווקא האימון הרגיל, דבר שלעיתים שלא ניתן לצפות מראש וכעת עליו לטפל בגב ולשחררו. 


בהיבט הפסיכולוגי, על המאמן מוטלת החובה לגייס את כל הניסיון והידע שלו על מנת לדרבן את המטופל ולמשוך אותו למעלה, להציב לו אתגרים חדשים ולהרחיק כל הזמן את הגבול. יחד עם זאת עליו לגלות ענווה ולומר בכנות שאין לדעת מה צופן העתיד מבחינת שיקום מוחלט, אך המאמן יעשה כל שביכולתו בכדי לתת למטופל את המקסימום בכל אימון. על המטפל להיות תמיד כן לאורך כל הדרך עם המטופל ולתת משובים אובייקטיבים בכל הנוגע לאימון ולקידומו. בטווח הקצר, האימון יכול לשפר את טווח התנועה, מונע פצעי לחץ, משחרר את הגב והאגן מהכפיפה שנכפתה עליו, מזרים דם חדש לגופו ותורם באופן כללי לתחושה טובה אחרי האימון. לטווח הרחוק, אם תהיה פריצת דרך במחקר חדש שיכול להביא לפתרון הבעיה, אזי שהמטופל יהיה בכושר הטוב ביותר להיות נסיין.

אמנם האחריות לדרבון ומוטיבציה חלה כמעט בלעדית על כתפיו של המאמן אבל גם למתאמן יש תפקיד חשוב לאין ערוך במסגרת אימון הכושר השיקומי ובהצלחתו. הוא צריך להקשיב לגופו ולשתף את המאמן בתחושותיו על מנת שיוכל לעזור לו בצורה המרבית. עליו לגלות סקרנות ולשאול כל הזמו שאלות ולהתעניין במצבו, יתרה מכך, ככל שהמטופל מגיע חדור מוטיבציה אזי שהדבר מקל הן על המאמן והן על המתאמן והדבר משפיע לטובה על איכות האימון. 

לתזונה ישנו תפקיד מכריע, משום שמטופל בעל מגבלה פיזית היושב בכיסא הגלגלים רוב זמנו, בעל חילוף החומרים מואט, מגדיל את הסיכוי להשמנה (יחידת אנרגיה, פחמימה, לא מנוצלת הופכת לשומן) ולכן רצוי להתייעץ עם תזונאי/ת. בדומה לבניית תוכנית אימון, יבנה תפריט המותאם אישית לכל מטופל ומטופל לפי העדפותיו.

לסיכום, על המאמן והמתאמן תפקיד חשוב ביותר בהצלחת האימון, עליהם לשתף פעולה באופן הדוק, על המאמן להקשיב ולדרבן עד כמה שניתן ועל המתאמן להקשיב לשינויים שמתרחשים בגופו ולשתף את המאמן בתחושותיו על מנת לשפר תמידית את האימון. לתזונה גם כן ערך חשוב ובפרט אם המטופל יושב רוב הזמן על כיסא הגלגלים וההוצאה האנרגטית מועטה. אחרי הכל, בשביל טנגו צריכים שניים.
השאירו פרטים לפגישת ייעוץ

Please publish modules in offcanvas position.