th+00:00_שAMUTCE_אוגוסט+0000RאוגAMUTC
טרשת נפוצה (multiple sclerosis) היא מחלה כרונית אוטואימונית. הגוף, מסיבה כלשהי, תוקף את עצמו ע"י תאי הדם הלבנים ופוגע במיאלין, חומר שומני מבודד העוטף את העצב. דומה הדבר לצינור השקייה מחורר המחובר לברז, בעת פתיחת הברז, זרם המים בורח בחלקו החוצה וכשהוא מגיע לסוף הצינור הוא מגיע בזרם חלש. זרם החשמל החלש המגיע מתא עצב אחד לתא העצב הבא מתבטא בין היתר במוגבלות מוטורית, לדוגמא: חוסר יכולת להזיז את היד והאצבעות, פגיעה בראייה, ניוון בשרירים, סחרחורות, ירידה ביכולת התפקודית היומיומית ובמקרים קשים גורמת לנכות. בנוסף, הלוקים בטרשת נפוצה מדווחים על מגוון של תחושות: עקיצות באיבר מסוים בגוף, גפה כבדה, חולשה כללית וכן סימפטומים שנפוצים גם אצל אנשים עם פגיעות נוירולוגיות כגון: ספאזם, קלונוס וכד'.

20161215 103949

הטיפול בטרשת נפוצה הוא ברובו תרופתי ופיזי. התרופות מסייעות להאט את התקדמות המחלה ולשיפור תנועתי. בנוסף לטיפול התרופתי פעילות פיזית מסייעת לשיפור התפקוד בצורה משמעותית ללוקים במחלה. האימון הפיזי כולל: אימון כושר שיקומי, פיזיותרפיה ופעילויות ספורט נוספות. האימון מחזק את השרירים, תורם להגמשתם, משפר את היציבות, מפחית ספאזם ומסייע למניעת הידרדרות המחלה.


יתרון נוסף לאימון הוא בהיבט הנפשי, האימון מפחית מתח נפשי והמטופלים מדווחים על הרגשה כללית טובה יותר גם בגופם וברוחם. מחקרים מוכיחים כי מומלץ לחולי טרשת נפוצה לבצע פעילות גופנית אשר תורמת לבריאותם ולנפשם.

* לפני תחילת כל סדרת אימונים עם מטפל על כל מטופל להיוועץ ברופא המטפל.



th+00:00_שAMUTCE_אוגוסט+0000RאוגAMUTC
האם ישנה חשיבות לשיתוף הפעולה בין המאמן למתאמן או שכל אחד ממלא את תפקידו בכך שהמאמן מטפל ונותן הוראות והמתאמן מקשיב ומבצע אותן ותו לא? במילים אחרות האם על המאמן להיות אקטיבי ועל המתאמן פאסיבי? ואם ישנה חשיבות לכך? ועד כמה עמוקה היא? 
במאמר זה אנסה לענות על השאלות האלו מנקודת מבטי כמטפל לאורך השנים בהן אני עוסק כמאמן כושר שיקומי לנכים ובעלי מוגבלויות.


  המאמן/מטפל האישי אמון על הצד המקצועי של האימון. עליו להקשיב למטופל, ללמוד את סיפור המקרה, לערוך אבחון ועל בסיס מידע זה להכין תוכנית אימונים המתאימה ביותר לצרכיו בדומה לתפירת חליפת בגדים המותאמת במידותיה לאדם מסוים ולא לאדם אחר, כך גם אמורה התוכנית לשאוף. יחד עם זאת התוכנית האמיתית, זאת שבאמת המתאימה ביותר למטופל, מתגלה אחרי זמן מה של מפגשים. 

תפקידו של מאמן הכושר השיקומי הוא מורכב ומאתגר מאימון לאוכלוסיה הכללית, משום שטיפול באוכלוסיה עם מוגבלות פיזית דורשת קשב רב יותר, קירבה ותמיכה פיזית במהלך האימון, הרבה יצירתיות ומנות גדושות של עידוד ודרבון. יתר על כן, עליו לסגל לעצמו ענווה לנוכח המטופל בעל המגבלה הפיזית שמגיע לאימון בסופו של כל אימון ימשיך בשגרת חייו הלא פשוטה.

האתגר המרכזי של המאמן הוא במציאת נקודת איזון בין מתן הסיוע בהשלמת התרגיל לבין ביצוע מקסימאלי ועצמאי של המטופל, תוך שמירה על רצף תנועתי. המלאכה קשה שבעתיים במיוחד שחלק מהאיברים לוקים בשיתוק ואינם יכולים לזוז כלל ללא עזרתו של המטפל, לכן עליו להניע באופן יזום את הגפה ולהורות למטופל לנסות ולהתאמץ להזיז, גם אם הגפה לא תזוז בלי עזרה לפחות יש לנסות לחדש ולחזק את הקשר בין המוח לשריר. כאמור, עליו להיות עם האצבע על הדופק ו"להרגיש" את המטופל במהלך האימון ואף במהלך תרגיל בודד. 
אלמנט חיוני שרצוי שיהיה למטפל הוא יצירתיות. הפעלת היצירתיות משיגה שתי מטרות חשובות: חיזוק השריר וגיוון. האימון עצמו הוא די מונוטוני ואף לעיתים עלול להיות משעמם ולכן רצוי שהמאמן יגוון בתרגילים חדשים. 
זאת ועוד, היצירתיות אינה מסתיימת רק בתרגילים חדשים שעליו להוסיף לאימון, אלא שעל המאמן להגיב ולשנות תרגיל תוך כדי תנועה ו"להמציא" ואריאציה אחרת לאותו תרגיל, לדוגמא, תרגיל כפיפת מרפק בישיבה עם גומייה לעומת כפיפת מרפק בשכיבה על הגב עם משקולת יד. המאמן צריך להשתמש בדמיונו, בציוד שברשותו ואף בגופו בכדי ליצור אלטרנטיבות לואריאציות של תרגילים מסוימים מבלי לחרוג מהתוכנית הכללית. לעיתים, למרות הכנה מדוקדקת של תוכנית אימונים והפעלת יצירתיות, ישנו פער מסוים בין תרגילים מסוימים הכתובים בתוכנית לבין מה שקורה בשטח, כלומר, המתאמן לא מרגיש בנוח עם תרגיל מסוים ולכן על המאמן, בין יתר תפקידיו, להתאים גרסה אחרת של אותו התרגיל מבלי לוותר על התרגיל. כמו כן, לעיתים עליו לחרוג לחלוטין מתוכנית האימון מאחר והמטופל הגיע אליו עם כאבי גב קשים וכרגע הדבר הדחוף ביותר מבחינת המטופל הוא שחרור והקלה של כאבי הגב ולאו דווקא האימון הרגיל, דבר שלעיתים שלא ניתן לצפות מראש וכעת עליו לטפל בגב ולשחררו. 


בהיבט הפסיכולוגי, על המאמן מוטלת החובה לגייס את כל הניסיון והידע שלו על מנת לדרבן את המטופל ולמשוך אותו למעלה, להציב לו אתגרים חדשים ולהרחיק כל הזמן את הגבול. יחד עם זאת עליו לגלות ענווה ולומר בכנות שאין לדעת מה צופן העתיד מבחינת שיקום מוחלט, אך המאמן יעשה כל שביכולתו בכדי לתת למטופל את המקסימום בכל אימון. על המטפל להיות תמיד כן לאורך כל הדרך עם המטופל ולתת משובים אובייקטיבים בכל הנוגע לאימון ולקידומו. בטווח הקצר, האימון יכול לשפר את טווח התנועה, מונע פצעי לחץ, משחרר את הגב והאגן מהכפיפה שנכפתה עליו, מזרים דם חדש לגופו ותורם באופן כללי לתחושה טובה אחרי האימון. לטווח הרחוק, אם תהיה פריצת דרך במחקר חדש שיכול להביא לפתרון הבעיה, אזי שהמטופל יהיה בכושר הטוב ביותר להיות נסיין.

אמנם האחריות לדרבון ומוטיבציה חלה כמעט בלעדית על כתפיו של המאמן אבל גם למתאמן יש תפקיד חשוב לאין ערוך במסגרת אימון הכושר השיקומי ובהצלחתו. הוא צריך להקשיב לגופו ולשתף את המאמן בתחושותיו על מנת שיוכל לעזור לו בצורה המרבית. עליו לגלות סקרנות ולשאול כל הזמו שאלות ולהתעניין במצבו, יתרה מכך, ככל שהמטופל מגיע חדור מוטיבציה אזי שהדבר מקל הן על המאמן והן על המתאמן והדבר משפיע לטובה על איכות האימון. 

לתזונה ישנו תפקיד מכריע, משום שמטופל בעל מגבלה פיזית היושב בכיסא הגלגלים רוב זמנו, בעל חילוף החומרים מואט, מגדיל את הסיכוי להשמנה (יחידת אנרגיה, פחמימה, לא מנוצלת הופכת לשומן) ולכן רצוי להתייעץ עם תזונאי/ת. בדומה לבניית תוכנית אימון, יבנה תפריט המותאם אישית לכל מטופל ומטופל לפי העדפותיו.

לסיכום, על המאמן והמתאמן תפקיד חשוב ביותר בהצלחת האימון, עליהם לשתף פעולה באופן הדוק, על המאמן להקשיב ולדרבן עד כמה שניתן ועל המתאמן להקשיב לשינויים שמתרחשים בגופו ולשתף את המאמן בתחושותיו על מנת לשפר תמידית את האימון. לתזונה גם כן ערך חשוב ובפרט אם המטופל יושב רוב הזמן על כיסא הגלגלים וההוצאה האנרגטית מועטה. אחרי הכל, בשביל טנגו צריכים שניים.
השאירו פרטים לפגישת ייעוץ

Please publish modules in offcanvas position.

L

a

n

g

u

a

g

e

s